מאסטופ - מינימרקט בע"מ נ' סלק ואח'

החלטה

המבקשת הגישה בקשה לצו מניעה זמני שיאסור על המשיבים עשיית עסקה בנכס מקרקעין הידוע כחלקה 306/1, בגוש 18172, שהוא מבנה ברחוב הרצל 82, נהריה ("הנכס").

לטענת המבקשת, מאז חודש נובמבר 2012 מתנהל משא ומתן בין המבקשת לבין המשיבים, אשר בגדרו סוכם שהמבקשת תחל להחזיק בנכס כשוכרת ובהסכם השכירות תינתן לה האופציה לרכישת הנכס תמורת סכום של 900,000 ₪. לתצהיר התומך בבקשה צורפה טיוטה בלתי חתומה של הסכם שכירות, אשר בסעיף 2 שלו נקבע כי נוכח העובדה שהזכויות אינן רשומות עדיין בשם המשיבים עליהם לסיים את הליכי העברת הזכויות אליהם תוך שמונה עשר חודשים, וכי אם לא יעשו כן תוך 24 חודשים הם ישלמו למבקשת את מלוא סכום ההשקעה שהמבקשת הסכימה להשקיע בנכס (בניכוי סכומים מסוימים שאינם רלוונטים לכאן). עוד נאמר באותו סעיף כי: "כמו כן, לשוכר (המבקשת, א"ק) הזכות לרכוש את הנכס במחיר של 900,000 ₪ מכסימום + מע"מ (במידה ויחול)" (ההדגשות במקור, א"ק).

לטענת המבקשת, לאחר שהוחלפו טיוטות ההסכם נועדה ליום 28.4.13 פגישה במשרד עורך דין על מנת לחתום על ההסכם. עוד נטען כי ביום 25.4.13 שלחה המשיבה 2 מסרון (הודעת אס-אם-אס) למנכ"ל המבקשת שבו היא הודיעה: "...יש שינויים, אנחנו מקפיאים את העסקה. אל תעשה כל שיפוץ בינתיים בחנות. משפחת יוסיפוביץ".

כאן המקום לציין כי הבקשה הוגשה קודם להגשת התובענה, וביום 1.5.13 הוריתי על צו ארעי שיאסור על המשיבים לעשות עסקה בנכס וקבעתי שעל המבקשת להגיש תובענה עד יום 6.5.13. המבקשת ביקשה, וקיבלה, ארכת מועד להגשת התובענה וזו הוגשה ביום 7.5.13, ומעיון בה עולה כי הסעד הנעתר בתובענה הוא אכיפתו של ההסכם למכירת הנכס שקיומו נטען בתובענה ובבקשה. לענייננו, חשוב להזכיר שבסעיף 7 של הבקשה, כמו גם בסעיף 8 של התובענה, נטען כי "חרף העובדה שטרם נחתם ההסכם, הגיע העסקה לכדי בשלות מלאה והנתבעים אף מסרו את מפתחות הנכס למר אסרף (מנכ"ל המבקשת, א"ק) אשר מצדו החל מיד במלאכת השיפוץ והתכנון".

המשיבים מתנגדים לבקשה וטענתם העיקרית, אשר תחרוץ את גורל הבקשה לשבט, היא שאין בידי המבקשת זכות לאכוף על המשיבים את מכירת הנכס. המשיבים מפנים לסעיף 8 לחוק המקרקעין, תשכ"ט–1969 ("החוק") הקובע כי "התחייבות לעשות עסקה במקרקעין טעונה מסמך בכתב". לטענתם, המסמך שעליו מסתמכת המבקשת אינו עולה כדי הדרישה שבסעיף 8 לחוק. המשיבים טוענים, והם צודקים בכך, שעל פי ההלכה דרישת הכתב שבסעיף 8 היא מהותית ובאין בידי המבקשת מסמך בכתב, ואין חולק שאלה פני הדברים, אין המבקשת יכולה לאכוף על המשיבים את מכירת הנכס. במהלך הדיון שהתקיים היום הפנה בא כוח המבקשת לפסיקה שממנה ניתן כביכול להסיק שבנסיבות מסוימות אין צורך במסמך בכתב. בכלל מקרים אלה צוינה ההלכה שנפסקה בע"א 986/93 קלמר נ' גיא פ"ד נ(1) 185 ("עניין קלמר"), בע"א 7193/08 עדני נ' דוד (18.7.10) ("עניין עדני") ועוד. נטען עוד כי התנהלות המשיבים במשא ומתן עם המבקשת מצביעה על גמירות דעת אשר ניתן להסיקה אף מבלי שנחתם המסמך שצורף לבקשה וכי בנסיבות אלה יש לייחס למשיבים חוסר תום לב המצדיק להיעתר לבקשה.

שקלתי את טענות הצדדים והחלטתי לדחות את הבקשה ולבטל את הצו שניתן בהחלטה מיום 1.5.13.

תקנה 362(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד–1984 מחייבת, כתנאי שאין בלתו למתן סעד זמני, את הוכחת קיומן של ראיות מהימנות לכאורה בקיומה של עילת התובענה. על רקע דרישת הכתב שבסעיף 8 לחוק, שכאמור היא דרישה מהותית ועל אף ה"ריכוך" שחל בה היא עומדת בתוקפה (רע"א 1681/10 עיני נ' סידי (5.7.10)), ועל רקע העובדה שאין בידי המבקשת מסמך חתום על ידי המשיבים, אין מנוס מן הקביעה שהמבקשת כשלה בהוכחת הנדרש לפי תקנה 362(א) וממילא אין מנוס מדחיית הבקשה. לדעתי, האסמכתאות שאליהן הפנתה המבקשת אינן רלוונטיות בשני מובנים. בעניין קלמר נפסק כי ניתן לוותר על דרישת הכתב לאור נסיבות חריגות ויוצאות דופן, אשר בית המשפט הגיע למסקנה שבשל "זעקת ההגינות" העולה מהן יש מקום לאכוף את ההתחייבות לעשיית עסקה גם כאשר לא נחתם מסמך בכתב. אין צריך לומר שהנסיבות שבענייננו אינן דומות לנסיבותיו של עניין קלמר כלל ועיקר. במקרה הנוכחי מדובר במשא ומתן בין צדדים אשר אחד מהם סבור שהוא הבשיל לכלל הסכם והאחר סבור אחרת. מסכת נסיבות כזאת אינה אלא חיזיון נפרץ אשר אינו מקים עילה לקבוע שהתקיימו הנסיבות המיוחדות שהיו בפרשת קלמר (התנהלות בהתאם למוסכם במשך תקופה ארוכה, אסופת מסמכים שהייתה בתוכנם תמיכה לטענה שנכרת הסכם ועוד). האסמכתאות האחרות שאליהן הפנתה המבקשת אינן שייכות לכאן, הואיל ועניינן הוא השאלה ששבה ועלתה בפסיקה והיא מידת המסוימות הצריכה להיות במסמך שנחתם בין צדדים לעסקה. בענייננו, כשלא נחתם כל מסמך – אין רלוונטיות לשאלה אם פרטי ההתחייבות לעשות עסקה הם מסוימים במידת הצורך המצדיקה את אכיפתה. מעבר לדרוש אוסיף עוד, כי לדעתי המשיבים צודקים גם בטענה אחרת והיא שאפילו ניתן היה לראות בטיוטת ההסכם התחייבות כמשמעה בסעיף 8, אזי על פי הפירוש הנכון משמעות סעיף 2 היא אופציה למבקשת לרכוש את הנכס ולא התחייבות של המשיבים למכור אותו. המבקשת לא טענה, קל וחומר הוכיחה, כי נתנה הודעה על מימוש האופציה, ואני סבור שגם משום כך יכולים המשיבים לטעון כי אין בידי המבקשת התחייבות בת אכיפה כלפיהם.

עוד ייאמר, כי בבקשה שהוגשה לא פורטו האסמכתאות שאליהן הפנתה המבקשת בעת הדיון, ויש ממש בטענת המשיבים שעל המבקשת הייתה חובה לפרט את כל האסמכתאות בגדר בקשתה ולא להסתפק בהעלאתן בעת הדיון היום. דין דומה יש להחיל גם על בקשת המבקשת להציג העתקי חליפת מסרונים מהתקופה שקדמה להגשת בקשה זו. תקנה 365(ג) מחייבת כי "בתצהיר המצורף לבקשה יפרט המבקש את כל העובדות הנוגעות לבקשה", והמבקשת לא הסבירה על שום מה נמנעה מלצרף את העתקי המסרונים לתצהיר התומך בבקשתה.

משאין בידי המבקשת עילה בת אכיפה, אין מקום לתת בידה את הסעד הזמני ואני דוחה את הבקשה ומורה על ביטול הצו הארעי שניתן ביום 1.5.13.

המבקשת תשלם למשיבים שכ"ט עו"ד בסכום של 7,500 ₪.

ניתנה היום, ח' סיון תשע"ג, 17 מאי 2013, בהעדר הצדדים.

הוקלד על ידי סיגל התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: